בן שושי ורפי, אח גדול לערגה. נולד בנהריה ביום כ"ז באב תש"ם
(9.8.1980), המתנה היפה והיקרה ביותר בעולם ליום ההולדת של אמו שושי.

ליעד, תינוק יפה תואר, גדל כמלך בביתו ובסביבתו וכמו דוד המלך נולד עם ברית מילה ולא היה צורך למול אותו, אלא באופן סמלי לצורך הטקס בלבד.

התפתחותו היתה כה מהירה שבגיל 3 חודשים כבר צימח שן ראשונה, ובגיל 10 חודשים החל ללכת ומכיוון שהוריו דיברו אליו ב'שפת הגדולים' הוא למד לדבר נכון, בשטף וללא טעויות תינוקיות.

כשהיה בן שנה ותשעה חודשים נולדה אחותו ערגה וביחד היו לצוות לעניין, אחים בדם עם קשרי אהבה, דאגה ומסירות יוצאת דופן, שהיו ברורים לכל מי שנמצא בסביבתם.

ליעד למד בבית-הספר היסודי "גורדון" בעכו עד כיתה ד'. בגיל 10 עברה המשפחה לנהריה ושם למד בבית-הספר היסודי "ויצמן" עד כיתה ו'. בבית-הספר היסודי התעניין ליעד בתחומים רבים והשתתף בחוגים רבים, כגון גלגיליות, טניס וקראטה. כמו-כן אהב ספרים והרבה לקרוא בהם, דבר שהקנה לו זכות לעזור לספרנית בספריית בית-הספר היסודי.

בתיכון למד ליעד בחטיבת-הביניים א' בכיתת צרפתית ובחטיבה העליונה במגמת חשבונאות, תחום שבו רצה להעמיק, להמשיך וללמוד ראיית חשבון לאחר השירות הצבאי.

ליעד סיים את לימודיו בהצלחה רבה, על אף שלא הקדיש זמן רב ללימודים.

לליעד היתה מודעות פוליטית נרחבת וכישורי הבעה בעל-פה כשל פוליטיקאי, עד כי בשיעור אזרחות סבר המורה ששניהם יכולים לנהל שיעור לבדם ושאר התלמידים הם רק סטטיסטים.

ציטוט מספר המחזור: "ליעד מלול - 'הפוליטיקאי'/ כדורגל הוא מאוד חובב/ ולעצבן את הבנות אוהב/ בוויכוחים הוא לעולם לא שותק/ כי תמיד הוא הצודק."

בשנות בגרותו היו לליעד תחביבים רבים ושונים: איסוף בולים מהעולם ומהארץ, איסוף מטבעות ושטרות מהעולם ומהארץ, צפייה במשחקי כדורסל של קבוצות ה-NBA ובעיקר של קבוצת ה"שיקגו בולס" ובראשם השחקן מייקל ג'ורדן. ליעד היה בקיא בכללי המשחק ולא החמיץ צפייה בהם גם אם זה היה כרוך בכיוון שעון-מעורר לשעות הקטנות של הלילה, אף על פי שבבוקר היה עליו ללכת לבית הספר.

כמו-כן אהב ליעד כדורגל והקבוצה האהודה עליו היתה "מכבי חיפה", שצבעה הירוק הפך לצבע ההנצחה של ליעד לאחר מותו.

ליעד אהב לשחק כדורגל וכדורסל והרבה לעשות זאת.

גם בתחום המחשבים התעמק וברוב ידיעתו, ובשל התעניינותו והכרתו את המחשב בחר להכין את הנושא האישי בבית-הספר בתחום זה. כמו-כן עזר ליעד להדריך בחוגי מחשבים לילדים במרכז "תקוותנו" ואף זכה בתעודת הצטיינות בעבודתו זו. באזכרת יום השנה למותו הוסב שם חדר המחשבים במרכז "תקוותנו" בנהריה ונקרא על שמו של ליעד. כל מי שמסיים לימודיו שם זוכה לקבל תעודה על שמו.

ליעד היה דעתן, היתה לו חמלה והבנה למצוקות האנשים והוא אהב לסייע לחבריו.

ליעד גדל בבית אוהב ותומך, במשפחה מאוחדת, שאהבה לצאת ולתור את הארץ שכה אהב, טיולי נופים, מראות, מסעדות, מלונות בארץ וגם בחו"ל.

ליעד היה אנין טעם, אהב והעריך אוכל טוב ובעיקר את התבשילים והמאפים של אמא.

ליעד התגייס לצה"ל ביום 7.2.1999, ולאחר סיום אימוני הטירונות וקורס בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר, שירת בבסיס תל נוף ובתום חודשים ספורים הוחלט לשלוח אותו לקורס קצינים.

רב"ט ליעד מלול נפל בעת מילוי תפקידו ביום ו' בכסלו תש"ס (15.11.1999) ובכך נגדעו כל חלומותיו, בשיא פריחתו קמל ליעד, נזר הבריאה.

הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנהריה והוא בן תשע-עשרה. הותיר אחריו הורים ואחות.

מתוך דברים שנכתבו בספר זיכרון שיצא לזיכרו של ליעד בבסיס: "בתפקידו היווה ליעד דוגמה אישית לחיילי הגף מבחינה חברתית ומקצועית. ליעד תרם רבות בעבודה ובשיפור פני הגף. עולמו של ליעד סבב תמיד חברים, הם אהבו אותו והוא לא הסיר חיוך מעל פניו. בכל עת שנדרש, היה נכון לעזור, לתמוך ולהגן על חבריו...."

הנצחתו של ליעד נעשתה, נעשית ותיעשה בדרכים רבות ורק בתחומים שאהב ומתוך המיית הלב הכואב והדואב של הוריו ואחותו. סביב קברו, זמן קצר לאחר נפילתו, נכתב על לוחות שהונחו למרגלות קברו: "מת העולם שלי" ו"לקחו את החיים שלי". בהמשך, הניחה המשפחה שני לוחות פרספקס בצידי הקבר ובהם תמונותיו מגיל ילדות ועד מותו והכיתוב "איך צומח שקט מתוך המהומה". בשורות הכיתוב האישי נחקק: "כי רק בנו נקברת ליעד המת, ורק מאיתנו, מאיתנו הלכת ליעד החי."

קברו של ליעד מטופח ונקי כפי שליעד היה בחייו: מטופח, נקי וחדרו תמיד מסודר. במהלך השנה הראשונה שלאחר האסון הוציאה המשפחה סטיקרים שנשאו את הכתובת "לנצח, ליעד מלול" בצבע ירוק, וכן חולצות עם תמונתו והכיתוב "לנצח ליעד נזכור אותך תמיד".

באזכרת השנה הכינה המשפחה סרט שהוקרן בטקס הזיכרון הראשון שנערך לזיכרו וכן בערוץ 8 בשידורי יום הזיכרון. דני, דודו של ליעד, הוציא סדרת ציורים של ליעד שהוצגו באזכרה. עוד הנצחה, בתחום המחשבים שכה אהב, היתה במרכז ללימודי המחשב שנקרא על שמו.

הנצחה בתחום הספורט - מגרשי הספורט החדשים בדרום העיר נהריה ייקראו על שמו, הוריו מקימים אנדרטה על שמו ובכל שנה ביום הולדתו ייערך טורניר כדורסל או קטרגל על שמו. חבר של המשפחה, בעל רשת חנויות אופניים, מייבא אופניים תחת המותג "Liad's Bike", ומתעתד לארגן מרוץ אופניים על שם ליעד.

בשנה השנייה לנפילתו התחילו בני המשפחה כותבים ספר, שייקרא "מכתבים לליעד", בינתיים הדבר מתעכב בשל הקושי הנפשי שבכתיבתו.

בכל יום זיכרון לליעד קוראים דברים לזיכרו. באחד הקטעים הרבים שכתבה לזיכרו בת דודתו חגית, אשר פורסם בביטאון יד לבנים, נכתב: "ליעדי שלי,/ עם פטירת אדם יש שתיקה, יש שיברון לב עד כדי ריסוק כל הקולות./ יש הרמת קול בלשון בוכייה עד כי יבכו גם השמים./ החיים מתענים בכאבם, שתיקה כבדה רובצת בנו והצער משאיר סימניו עלינו.// היה לנו אותך ליעד, וראו, אינך עוד./ קודם זמנך מתת ליעד, ושירת חייך באמצע נפסקה./ כמהים, צמאים ונכספים אנו אליך ליעד./ אבדת לנו, וגדול מאוד הכאב./ נותרנו חצויים וגילינו כי האהבה היא צורך כואב./ ליעדי, לא ניתן לשכוח אותך./ כל הגלולות והתרופות לא יעזרו./ התצלומים מזכירים לנו רגעים נפלאים, רגעים קסומים./ את הכאב הנורא הזה שבו נהפך הממשי לזיכרון.// בחיים יש קשר מחויבות, נוכחות, חומר וצורה,/ אבל לא, זאת אשליה, הכל גז ונעלם ונהפך לזיכרון./ הכאב נספג במוח ובכל תא מתאי הגוף כמו ארס במנה גדושה./ הו אלוהים, צוהר הגעגועים נפער מדי יום./ חוס עלינו הכואבים הבוכים והצועקים./ תן לדממה שלנו קול ולו גם מבפנים/ תן לנו כוח לכאוב ולא להישבר/ תן לנו לבכות ולא להתמרמר/ תן לנו כוח להמשיך.// עכשיו אני יודעת כי אינך, ועד אשר יבוא יומי לא אראך./ דע לך ליעדי - ליבך המתוק כפרח בלבבי, אנצור אותך לעד בתוכי./ את מבטך המחייך, פניך השמחות, צחוקך הזוהר, תלתליך היפים/ וכמובן את אהבתך המיוחדת לנו.// ליעדי נגעת בכל אחד מאיתנו בדרכך שלך./ רוחך השלימה את רוחנו וביופיו של ליבך חזינו וטעמנו אך לא די./ ליעדי אני מבטיחה לך שהאור שנשאת בליבך זורם עכשיו בליבנו./ אוהבים אותך, שלך תמיד, חגית, רונן, אור ושירז."

דברים שכתבה לו אחותו היחידה, ערגה: "שכולה אני/ ולכן שירתי גועשת ואינה כנועה/ לפעמים מביעה כעס,/ לפעמים ביקורת, לפעמים ערגה/ אך כולה זעקה.// ליעד/ בלעדיך - אין לנפשי מרגוע.../ בלעדיך - אין לי חדוות חיים/ מה טעם היה במותך?// למי זה דרוש היה ולמה?/ מדוע כל כך הרבה דברים/ היו צריכים לחבור יחד/ כדי שמלאך המוות/ את קצירו אותך יקצור.// ליעד אחי הבכור, אחי היחיד, חברי הטוב ביותר בעולם./ לא יכולה בלעדיך./ אתה במחשבתי כל לילה בלכתי לישון/ ואתה הראשון שאני רואה כל בוקר/ קשה בלעדיך לא יכולה,/ לא מתמודדת עם שאלות ללא מענה,/ אי השלמה, אמונה סדוקה שהתנפצה/ ותקווה אבודה.// ליעד הכאב הוא נצחי/ איני יודעת היכן אתה?/ אני מתגעגעת, מחכה, מצפה, מקווה,/ איני יודעת כיצד להמשיך בלעדיך,/ היכן הוא האח הבכור שמגן עלי תמיד,/ מסביר ומראה לי את הדרך/ אוהבת ומתגעגעת עד כלות/ אחותך הקטנה ערגה."

מתוך דברים שכתבו אלעד ודודו, חבריו של ליעד לשירות: "עברו כמעט שנתיים מאז אתה כבר לא איתנו./ נשאר מעין חלל, חלל שישאר לנצח,/ אמנם חיינו נמשכים ועוברים/ אך תמיד תישאר בליבנו.// אנחנו חוזרים במבט לאחור ורואים אותך שם איתנו,/ צוחקים, מדברים, חברים טובים./ זה כמו כתם שחור שלא מוכן להימחק,/ הלכת לפתע ולא חזרת./ זה נפל כמו פצצה, אף אחד לא היה מוכן,/ לא ידע להתמודד, איך לשתף ואיך להמשיך./ למה לא מכינים אנשים למצבים כאלה?// שותפים לחדר היינו שפתאום נשאר ריק./ חביב על כולם ואהוד על רבים מאיתנו,/ ידעת לזרוק בדיחות באוויר,/ איך היית דואג לשלום החברים צוחק ודואג שכולם איתך צוחקים.// תמיד היית הראשון לקפוץ לעזרה./ לא פעם דיברנו ביחד על העתיד, ומה העתיד עכשיו?/ בזיכרוננו אתה תמיד, תמיד תישאר./ רואים בך עדיין כחברנו./ ליעד, קשה לחשוב שאינך עוד, אך רוחך איתנו ננצור ונזכור."

מה שנותר מליעד המקסים הם זיכרונות יפים, אהבה עצומה וכמיהה כואבת להנציח אותו ואת זיכרו.